החולצה הראשונה עם השתייה בפנים. שלוק בין גל לגל — בלי לחזור לחוף, בלי בקבוק, בלי לעצור.
שעה במים. השמש על הראש, המלח בפה, והגוף מתחיל לבקש. לצאת עכשיו זה לחתור חזרה, לצאת, ולפספס את הסט. אז לא יוצאים. פשוט ממשיכים צמאים — והסשן נגמר מוקדם מדי.
רגע אחרי שהחוף מאחור, כל יציאה עולה בסשן שלם. הבקבוק נשאר על החול.
החולצה יושבת כמו שכבה שנייה. שטוחה, כמעט בלי משקל, בלי שום דבר שמתנדנד.
הצינור כבר שם, קצר, גבוה על החזה. נשיכה קטנה והמים באים. הידיים לא זזות מהגלשן.
לא מוצר שנבחר מקטלוג. שרטוט, אב טיפוס, מכונת תפירה, ואז המים. שוב ושוב — עד שהיה אפשר לשתות באמצע גל בלי להוריד יד.
מאגר מים שטוח שנתפר לתוך הגזרה, במקום תיק שמתנדנד על הגב. הכל התחיל בסקיצה.
תפירה ידנית, צינור קצר שיוצא מהכתף, פיה שנפתחת בנשיכה. עשרות גרסאות עד שהפסקנו להרגיש אותו.
המבחן היחיד שקובע: לשתות בתוך גל, בלי להוריד יד ובלי לאבד שיווי משקל.
נשען על הגב במקום להיתלות עליו. בלי תיק, בלי רצועות, בלי משקל שמתנדנד עם כל תנועה.
יוצא מהתפר עצמו ונגמר גבוה על החזה. לא נתפס בליש, לא מתפתל, לא מסתבך בנפילה.
סגורה כל הזמן. נשיכה קלה פותחת, שחרור סוגר. לא נכנס מלח ולא דולף בתוך המים.
קיאק, סאפ, גלישת רוח, שנורקלינג, שחייה במים פתוחים. בכל מקום שהחוף רחוק — השתייה צריכה לבוא איתך, לא לחכות לך על החול.
לייקרה עם הגנה מלאה מקרינה, שנשארת גמישה גם רטובה ומתייבשת מהר. פחות שיפשוף מהשעווה, פחות כוויות, יותר זמן במים.